כידוע, נושא הסמכות העניינית בדיני משפחה אינו פשוט, אף לעוסקים במלאכה.
ובמילים אחרות – השאלה, מי אמור לדון בתביעה המשפחתית – בית הדין הרבני או בית המשפט לענייני משפחה? היא מסובכת ולא אחת דורשת בחינה מדוקדקת אף אצל יודעי דבר.
ברם, ישנם מספר עקרונות היכולים לסייע לנבוך:
העיקרון הראשון, לבית הדין הרבני סמכות בלעדית בכל הקשור לנישואים וגירושין של זוג שנישא כדת משה וישראל.
העיקרון השני, לבית משפט לענייני משפחה יש סמכות בלעדית לדון בנושאים הנוגעים: לתביעות אבהות, תביעות למינוי אפוטרופוס, תביעות ירושה ועוד.
העיקרון השלישי, וכאן נמצא הבלבול הגדול – ישנם עניינים בהם יש סמכות מקבילה הן לבית הדין והן לבית המשפט לענייני משפחה, כגון: מזונות אישה, חלוקת רכוש ועוד.
העניין מסתבך, כתוצאה מהעובדה שבית הדין הרבני מקבל את סמכותו המקבילה ובתנאי שיעמד בשלושה תנאים מצטברים:
הראשון, התביעה בעלת הסמכות המקבילה (ניקח לדוגמה תביעת רכוש) נכרכה עם תביעת הגירושים (שבסמכותו הבלעדית של הרבני)
תנאי שני, עוסק במירוץ הסמכויות- התביעה הכרוכה (התביעה הרכושית שנכרכה עם תביעת הגירושים ) – הוגשה לראשונה. כלומר, עדין לא הוגשה תביעת רכוש לבית המשפט.
תנאי שלישי, עסקינן בכריכה כנה.
